“למה לטרוח בכלל? זה לא משנה כמה אתאמץ, אני גם ככה לא מצליח!” נשמע לכם מוכר?
כמאבחנת ומטפלת בלקויות למידה, שמאמינה שכל אחד באמת יכול להצליח, זה המשפט שהכי מפחיד אותי. ילד שחווה תסכול מתמשך בלימודים- מסיק שלא משנה כמה הוא יתאמץ- הוא לא יצליח. ולמה זה מפחיד? כי הוא מאבד את האמונה שלו בעצמו, ביכולת שלו להשפיע על המציאות, ביכולת שלו לפרוץ מחסומים ולהצליח. זליגמן (1975) קרא למצב הזה חוסר אונים נרכש, כשילד לומד שאין לו שליטה על הסיטואציה, הוא לומד לנהוג בחוסר אונים, אפילו כשיש לו את הכוח לשנות את המציאות.
אחרי שילדים חווים תסכולים רבים ומתמשכים, הם עלולים להגיע למצב שבו הם פשוט לא מוכנים לנסות, בשביל לא לחוות שוב את תחושת הכישלון הנוראה הזו. הם לא רק מאבדים את האמון בעצמם, אלא גם ביכולת שלנו, המבוגרים, הורים ואנשי מקצוע, לשנות את המצב. ואז גם הרבה יותר קשה להגיע לליבם ולרתום אותם לתהליך הטיפולי.
ילדים בעלי לקות למידה או הפרעת קשב וריכוז נמצאים בקבוצת סיכון לחוות קשיים אלו. אם אתם שומעים מילדכם אמירות מסוג זה, ורואים כי הילד מתמודד עם קשיים לימודיים מתמשכים, חווה תסכולים רבים ומפסיק להאמין ביכולות שלו- כדאי להתייחס לאמירות האלו בכובד ראש. אז מה לעשות? לבדוק האם באמת קשה לו ובמה קשה לו? האם הוא קיבל עזרה? האם העזרה תרמה לו? האם יש דרכים נוספות לעזור שעוד לא מוצו? כדאי להתייעץ עם צוות בית הספר (מחנכת, יועצת) ועם אנשי מקצוע בתחום ולפעול יחד לשיפור המצב הקיים.

כתבות אחרות

• על מה לא לוותר באבחון? (2)
• איך לעזור לילדינו לחזור לשגרה (0)
• לנצח על התזמורת (1)
• מה הקשר בין קניידלך לאבחון וטיפול בזמן? (1)
• הילד שקיבל בפעם הראשונה בחייו 100 במבחן (0)