למה כדאי להיזהר מאבחון?
למה חשוב להיזהר מאבחנות של דיסלקציה, דיסגרפיה ועוד?
חברה שהבן שלה על הספקטרום האוטיסטי ומוגדר כ-PDD בתפקוד גבוה סיכמה את זה במשפט אחד, טוב יותר מכל אחד אחר: “מזל שלא אבחנו אותו כאוטיסט, זה המזל שלי. זה היה גורם לי להתמוטט, וגם לא מאפשר לי לעשות ה-כ-ל כדי להוציא אותו משם”. אחרי שקראה מחקרים וספרות רבה בנושא היא אומרת שאין לה ספק שהוא היה “אוטיסט קלאסי” כהגדרתה, והיא הצליחה לגרום לו לתקשר ולהגיב לסביבה, עם הרבה עבודה קשה.
אז איך זה קשור ללקויות למידה?
הורים רבים שהילד שלהם מתקשה בלימודים רוצים לדעת מה הבעיה, ורוצים שהילד שלהם יוגדר כלקוי למידה. אבל- אליה וקוץ בה. כשאנחנו יודעים שהוא לקוי למידה, אנחנו בעצם אומרים לעצמנו (וחמור מכך- גם הוא אומר לעצמו) שהוא לא יצליח לקרוא, לכתוב או להבין מתמטיקה. במקום להכיר בכך שיש כאן עיכוב התפתחותי ומיומנות שלא נרכשה כמצופה מבני גילו, וצריך לעבוד קשה, לתת טיפול אינטנסיבי ולסייע לו כדי לרכוש אותה- אנחנו מדביקים תווית שיש כאן משהו “מקולקל” ואולי מוותרים על ההזדמנות “לתקן”, לטפל ולתת הזדמנות נוספת.
ברוב הפעמים, אחרי טיפול מתאים, ניתן יהיה להשיג התקדמות משמעותית והשאלה בדבר קיומה של לקות למידה פשוט תרד מהפרק. זה לא יהיה קל, ולפעמים גם לא מהר, אבל זה אפשרי.
לא צריך להימנע מאבחון או מהבחנות של לקות למידה כזו או אחרת, אבל חשוב מאוד לעשות את המקסימום לפני שמדביקים תווית של “לקות למידה”. מה זה המקסימום הזה? כל ילד צריך משהו אחר- חיזוק בתחום הרגשי, עזרה מבחינה חברתית, הוראה מתקנת אינטנסיבית, ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת ועוד ועוד. מאבחנת לקויות למידה טובה היא זאת שתדע להפנות לגורמים המטפלים המתאימים וליצור תוכנית עבודה טובה לפני שתגיד שהילד הזה הוא לקוי למידה.