אין אחד שלא רוצה להיות האבא המושלם ואין אחת שלא רוצה להיות האמא המושלמת.

כשהם נולדו, הבטחת להביא להם את הירח והכוכבים. ואז לאט לאט גילית שהחיים הם לא שחור ולבן, ושאמירות מוחלטות וחד משמעיות כמו אני לא אתעצבן/ רק ארוחות מבושלות/הילדים שלי לא יראו טלויזיה- מתאימות לילד הראשון, אם בכלל.

בחיים, כמו בחיים (ולא כמו בחלומות), צריך לעשות פשרות. אפשר לתת רק את מה שיש. לא, זה לא החלום ושברו. דווקא מתוך ההבנה הזו שאני עושה את הכי טוב שאפשר, שזאת ההורות הכי טובה שאפשר לתת, מתאדים לרגע רגשות האשמה, ואפשר להתמקד סוף סוף במה שעשית ועושה גם עכשיו טוב, אפילו הכי טוב, במקום לראות את כל מה שהיית רוצה אבל אי אפשר. ודווקא אז, במקום הזה, כשרגשות האשמה מרפים טיפה, אפשר סוף סוף לנוח, לחייך, ולהיות ההורה הכי טוב שיש!

פעמים רבות, רגשות האשמה מתעצמים אצל הורים לילדים עם לקויות למידה. הם שואלים את עצמם:  אולי זה בגללי? איך לא שמתי לב קודם ? ושאלות קשות נוספות. בלי לשים לב, אנחנו משקיעים הרבה אנרגיה במחשבות על מה שעשינו לא בסדר, במקום לרכז את כל הכוחות בהווה, בהתקדמות ובהתבגרות על הקושי. אז במקום לשאול מה הייתי צריך לעשות אחרת, אני קוראת לך לשאול: מה אני יכול לעשות עכשיו?

ועוד בקשה אחת קטנה: מתי פרגנת לעצמך על ההורות המיוחדת שלך? עכשיו זו הזדמנות מצויינת לטפוח לעצמך על השכם!

בשביל הרבה ילדים לוח הכפל מפחיד יותר מדרקון בעל שלושה ראשים שיורק אש. אז איך אפשר להתגבר על הפחד הזה?

אז הנה, שלב אחר שלב:

בשלב הראשון חשוב להבין את מהות הכפל. כלומר, מה המשמעות של הכפל? משמעות הכפל היא פעמים. למשל 3X4 פירושו שלוש פעמים ארבע. כדאי לתרגל זאת כמה פעמים, וממש לומר את זה בקול, על מנת להתגבר על הרתיעה מסימן הכפל.

בשלב השני הילד יקבל לוח כפל ריק, שאין בו את תוצאות המכפלות, וימלא את הכפולות שהוא מכיר. זאת הזדמנות מצויינת להזכיר לילד שאם למשל הוא מכיר את המכפלה של 8X2 אז הוא מכיר גם את התוצאה של התרגיל 2X8 ככל שהוא ימלא יותר משבצות בלוח הוא יחוש יותר ביטחון.

בשלב השלישי נלמד את הכפולות ה”קלות” יותר- 1, 2, 5, 10.

ורק לאחר מכן, בשלב הרביעי, נלמד את הכפולות הנותרות.

כך, אם נבין את המשמעות של פעולת החשבון, ונפרק את המשימה המורכבת למשימות קטנות ופשוטות יותר, נצליח להתגבר על כל מכשול!!

מומלץ לשלב את הלמידה במשחק ולנפוך אותה לחוויתית ומהנה

משפחה יקרה שלי,
תמיד אמרו לנו שאין מה לעשות, ומשפחה לא בוחרים.
אז זהו, שלא.
משפחה כן בוחרים. בהתחלה באמת אין ברירה, אבא ואמא מקבלים תינוקי צווחן, בלי פתק החלפה ובלי אפשרות להחזיר ולקבל זיכוי.

חייבים להחליף טיטולים, להלביש לגן או ללכת ליום הורים… אבא ואמא זה ג’וב לכל החיים.
אבל אז מגיע החלק היפה באמת: דווקא כשאנחנו גדלים, וכל אחד יכול למצוא פינה משלו ולהיעלם, אנחנו בוחרים במשפחה שלנו. אנחנו בוחרים להיות קרובים לאמא ואבא, להיות שם בשביל האחים שלנו, לשמור אחד על השני, לשמוח איתם ולבכות איתם, לא משנה מה, העיקר איתם.

ותמיד רוצים שיהיה להם רק טוב.
אוהבת אתכם מאוד!!

אני לא יכולה לדמיין לעצמי עולם בלי ספרים. ואני לא רוצה שהילדים שלי יצליחו לדמיין עולם כזה.
אז מה לעשות?

לגדל אותם בבית שבו מכבדים ספרים, נהנים מספרים, מדברים על ספרים, צוחקים מספרים וגם בוכים בגללם.

להקריא ספרים שאוהבים, שמתחברים אליהם, שמתרגשים מהם. כמה שיותר מוקדם.

קריאת ספר יכולה להיות חלק מסדר היום של התינוק, הילד והמתבגר. כשהם יתרגלו שסיפורים וספרים הם חלק בלתי נפרד מסדר היום שלהם, הם לא יוותרו עליהם. למשל, לפני שהפעוטה הולכת לישון מקריאים לה סיפור, או האח הבכור שרק לומד לקרוא מקריא לאחיו הצעירים סיפור בזמן שההורים מכינים ארוחת ערב..

לתת לילד את הכוח לבחור– לתת לו לבחור בעצמו, על פי תחומי העניין שלו, האיורים שמוצאים חן בעיניו ועוד. כאן חשוב לתת לילד את האפשרות לבחור אבל גם לעזור לו ולצמצם את האפשרויות. לדוגמא- מה אתה רוצה לקרוא היום לפני השינה? את הספר על הקטר או את מיץ פטל?

לבקר בספריה. למרות המבצעים המפתים, לא חייבים לקנות! זאת דרך מצויינת ללמד את הילד שיעור בצרכנות נבונה על הדרך. לפעמים נפתח את הספר, נקרא ונתאכזב. ואז נחזיר לספריה ונבחר ספר אחר. ועוד רעיון- להחליף ספרים עם חברים מהגן/ בית ספר וכך, בלי להשקיע עוד כסף, הצלחנו לגוון ולחדש את מדף הספרים שלנו.

לקנות ספרים שאנחנו נהנים מהם, שמצחיקים אותנו ומרגשים אותנו. ספרים שאנו ההורים נהנה להקריא יהיו אהובים על ילדינו (וגם ההפך הוא הנכון: ספרים שלא נאהב, שהשפה או התוכן לא יהיה לטעמנו- לא יסופרו בצורה הטובה ביותר וככל הנראה יהיו אהודים פחות).

המלצות, המלצות, המלצות. אין כמו לקבל המלצה על ספר טוב שלא הכרתם. נסו למצוא מוכר בחנות ספרים שתסמכו על ההמלצות שלו, מישהו בסביבה הקרובה שלכם שמכיר ספרים והוא בעל טעם דומה לשלכם, או אפילו קראו בעצמכם על ספרים מומלצים. למשל, חנה גולדברג ממליצה מדי שבוע על ספרים לילדים בגילאים שונים בטורהhttp://www.ynet.co.il/headlines/1,7340,L-8005-52956,00.html

לא לחכות לשבוע הספר, כי הספרים מספיק חשובים בשביל “להקצות” להם יותר משבוע או חודש בשנה!

יש לך רעיון נוסף ? אני מזמינה אותך לשתף אותנו!!

למה חשוב להיזהר מאבחנות של דיסלקציה, דיסגרפיה ועוד?
חברה שהבן שלה על הספקטרום האוטיסטי ומוגדר כ-PDD בתפקוד גבוה סיכמה את זה במשפט אחד, טוב יותר מכל אחד אחר: “מזל שלא אבחנו אותו כאוטיסט, זה המזל שלי. זה היה גורם לי להתמוטט, וגם לא מאפשר לי לעשות ה-כ-ל כדי להוציא אותו משם”. אחרי שקראה מחקרים וספרות רבה בנושא היא אומרת שאין לה ספק שהוא היה “אוטיסט קלאסי” כהגדרתה, והיא הצליחה לגרום לו לתקשר ולהגיב לסביבה, עם הרבה עבודה קשה.

אז איך זה קשור ללקויות למידה?
הורים רבים שהילד שלהם מתקשה בלימודים רוצים לדעת מה הבעיה, ורוצים שהילד שלהם יוגדר כלקוי למידה. אבל- אליה וקוץ בה. כשאנחנו יודעים שהוא לקוי למידה, אנחנו בעצם אומרים לעצמנו (וחמור מכך- גם הוא אומר לעצמו) שהוא לא יצליח לקרוא, לכתוב או להבין מתמטיקה. במקום להכיר בכך שיש כאן עיכוב התפתחותי ומיומנות שלא נרכשה כמצופה מבני גילו, וצריך לעבוד קשה, לתת טיפול אינטנסיבי ולסייע לו כדי לרכוש אותה- אנחנו מדביקים תווית שיש כאן משהו “מקולקל” ואולי מוותרים על ההזדמנות “לתקן”, לטפל ולתת הזדמנות נוספת.

ברוב הפעמים, אחרי טיפול מתאים, ניתן יהיה להשיג התקדמות משמעותית והשאלה בדבר קיומה של לקות למידה פשוט תרד מהפרק. זה לא יהיה קל, ולפעמים גם לא מהר, אבל זה אפשרי.

לא צריך להימנע מאבחון או מהבחנות של לקות למידה כזו או אחרת, אבל חשוב מאוד לעשות את המקסימום לפני שמדביקים תווית של “לקות למידה”. מה זה המקסימום הזה? כל ילד צריך משהו אחר- חיזוק בתחום הרגשי, עזרה מבחינה חברתית, הוראה מתקנת אינטנסיבית, ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת ועוד ועוד. מאבחנת לקויות למידה טובה היא זאת שתדע להפנות לגורמים המטפלים המתאימים וליצור תוכנית עבודה טובה לפני שתגיד שהילד הזה הוא לקוי למידה.

הרבה אנשים מפחדים לתת לילדים שלהם ריטלין.

ויש להם כל כך הרבה סיבות: הם שמעו שזה ממכר, שזה סם, שיש לתרופה תופעות לוואי קשות, ועוד ועוד.. רוב האנשים שפגשתי חששו להשתמש בריטלין, גם אם לא תמיד ידעו להסביר את הפחד הזה. אני יכולה להבין מצויין את הפחד הזה.

אבל אני גם יודעת מה האלטרנטיבות לריטלין. וחשוב שאם בחרת שלא לטפל תרופתית בהפרעת קשב וריכוז – האלטרנטיבות האלה יעמדו לנגד עיניך. ואני מדברת על 3 דברים מרכזיים:

1. ריטלין הוא הטיפול היחידי שהוכח כיעיל מבחינה מחקרית. יתכן שאנשים מדווחים ששיטות אלטנטיביות כאלו ואחרות עוזרות להם, אבל בהחלט יכול להיות שמדובר באפקט פלסבו בלבד (כלומר שאם למשל הם היו שותים מים בצבע סגול זה היה עוזר להם באותה מידה). חשוב לזכור שכללי הכלכלה החופשית חלים גם כאן: במקום שיש דרישה לתחליפים לתרופה, יהיו מי שימציאו תחליפים ויבטיחו הבטחות. עד כה, ההבטחות האלו לא עמדו במבחן התוצאה.

2. מחקרים רבים הראו שילדים ונערים עם הפרעת קשב וריכוז שלא טופלו נמצאים בסיכון גדול יותר לבעיות לימודיות, נשירה מבית ספר, בעיות התנהגות בכלל והתנהגות אלימה בפרט, וכן שימוש בסמים.

3. ראיתי במו עיני ילדים שפשוט התייאשו מהלימודים. שהרימו ידיים, ולא מוכנים להמשיך לנסות במקום שבו הם כל הזמן נכשלים. אולי, אם מישהו היה מוכן לתת את הטיפול המתאים, הם היו מגלים שעם מעט עזרה הם יכולים לחזור לדרך המלך ולהצליח בלימודים.

לכל החלטה בחיים יש מחיר. עכשיו תורך לשאול את עצמך אם המחיר של הריטלין עדיין גבוה מהתועלת שלו?

כשהייתי כבר בהריון מתקדם הרגשתי שאני הולכת להפיל על הבכורה שלי פצצה. פתאום היא לא תהיה לבד במרכז תשומת הלב. רציתי להכין אותה ללידה, לבואן של האחיות הקטנטנות שלה. חיפשתי ספר שיעזור לה להבין את המציאות החדשה שתגיע. נכון, לא חסרים ספרים על הסיטואציה הזו, אבל לא מצאתי ספר שמדגיש את הצדדים החיוביים בבואם של אחים צעירים למשפחה, אלא רק את הקשיים והתסכולים.

למזלי, קיבלתי במתנה ספר לאחים גדולים שעולה על המצופה. למעשה, זוהי ערכה לאחים בוגרים, הכוללת ספר, בובה ומדליה. הספר נקרא: “נוני ומדליית האחים הגדולים” ומתאר את התסכול של נוני הארנב כשנולדים לו אחים צעירים, אשר גוזלים ממנו את תשומת הלב. נוני מבקש שהם יעלמו, ופוף, הם נעלמים. ואז הוא פתאום מגלה שהם חסרים לו ושהוא היה רוצה שהם יחזרו.. הוא יוצא לחפש אותם ובסוף הספר מקבל מדליה לאחים גדולים נפלאים במיוחד!!

הכי חשוב שהגדולה המהממת שלי ממש אהבה את הספר הזה, והוא עזר לה מאוד לעבור את התקופה הקשה של הגעת התינוקות החדשות למשפחה (כן, יש לי תאומות!). השפה הקולחת, האיורים המקסימים, הבובה של נוני והמדליה הם רק בונוס..

והנה הקישור לאתר http://www.zuuzi.co.il/products.html

אני מאוד אוהבת לקרוא את הטור השבועי של מאיר שלו במוסף לשבת של ‘ידיעות אחרונות’.

משהו בכתיבה שלו מזכיר לי את ארץ ישראל הישנה והטובה. בטור מה- 28.1.11 הוא סיפר שבילדותו היה נהוג בבית הספר בנהלל ט”ו בשבט נקרא חג לאילן וחגגו אותו בחידון על צמחים ועצים שונים, במקום לנטוע עוד ועוד עצי אורן. כהכנה לחידון השנתי, הוקדשו שעות רבות להכרת הטבע בנהלל ובסביבתה- צמחי בר, מאכל ונוי, ובכל כיתה נדרשו הילדים להכיר יותר ויותר עצים.

זה הזכיר לי את טיולי השבת המשפחתיים, עם מגדיר הצמחים, את ההסברים של אבי על כל צמח שפגשנו בדרך. והתגעגעתי לטיולים של פעם. הבטחתי לעצמי כבר כל כך הרבה פעמים שבשבת הקרובה ניקח איתנו את מגדיר הצמחים, אבל זה כמעט לא קורה. וכשלוקחים את המגדיר- הוא בדרך כלל נשאר סגור.

מאיר שלו גרם לי להתגעגע לטיולים המשפחתיים של ילדותי, וגם לרצון שלנו לדעת. אוטוסטרדת המידע באינטרנט גורמת לנו להיאטם, לא לרצות לשמוע וללמוד יותר, גם ככה אפשר למצוא את התשובה בגוגל מיד. אני לא אתפלא אם כבר פותחה אפליקציה לזיהוי צמחים (ואם לא- כל הזכויות שמורות, דיר בלאק!!).

ואיך זה קשור לילדים עם קושי בהבנת הנקרא?

מניסיוני, לרוב הילדים שמתקשים בהבנת הנקרא חסר ידע כללי. הידע הכללי שלנו הוא כמו רשת, ככל שיש לנו יותר מידע- הרשת תהיה צפופה יותר, ונוכל ללמוד בקלות דברים חדשים. אז למרות שאפשר למצוא את כל התשובות בגוגל- כדאי וחשוב להכיר, ללמוד ולהבין כמה שיותר דברים. התנסות מוחשית הופכת את הלמידה למשמעותית ולכזו שתזכר יותר טוב.

למי שחגג את ט”ו בשבט ולמי שעדיין לא-

אני קוראת לך לצאת בשבת הקרובה לטבע, עם מגדיר הצמחים, לפתוח אותו ולחפש לפחות צמח אחד. אפילו צמח מוכר, רק בשביל להיזכר בטיולים של פעם. מי יודע, אולי נהנה כל כך שנעשה את זה שוב?

לילדים זה יהיה שיעור חשוב:

למרות שאפשר להשיג את התשובה מיד באינטרנט, אנחנו נצא לטבע, נגע בצמחים, נמשש ונריח, נדפדף בספר, ונתענג על החיפוש. תשובות שלוקח לנו זמן למצוא בדרך כלל ייחרטו בזיכרון ולא ישכחו במהרה.

אתם מוזמנים לשתף בחוויות מהטיול!

מי לא רוצה להיות תמיד צודק, לחשוב עשרים צעדים קדימה ולעשות תמיד רק מה ש”נכון”, “מתאים”, “צודק”? מתי בפעם האחרונה אמרת “אני לא טועה אף פעם” ?

כולנו מתוכנתים לפעול ככה: לענות נכון, להוכיח שעשינו את הצעד הנכון, להצליח בעבודה, בזוגיות, בלימודים. גם הילדים שלנו.

הפחד לעשות טעויות משתק אותי, אותך, את כולנו!

במקום להעיז, להסתכן בטעות, בשטות או חלילה בהתנצלות, אנחנו פשוט נמנעים. לא נוסעים למקום שלא מכירים את הדרך,לא מתנצלים אחרי מריבה, גם כשאנחנו טעינו..

ואיך זה קשור לילדים בכלל ולילדים עם לקויות למידה בפרט? גם הם מתחילים לפחד לעשות טעויות.

האוצרות שלנו מבינים  בשלב די מוקדם שיש נכון ולא נכון, שאולי התשובות שלהם לא “מבריקות”, שיש כמה דרכים לכתוב מילה, והם כתבו בדרך הלא נכונה.. 

זה המקום שלנו לעודד אותם לנסות, להדגיש את חשיבות הדרך, הרצון, הכוונה. לכתוב גם כשיש שגיאות כתיב, לפתור תרגילים גם כשלא בטוחים בתוצאה, לנסות לענות על השאלות גם כשלא מבינים עד הסוף, לנסות לקרוא גם כשהקריאה לא שוטפת ולא מדוייקת. ולאהוב אותם יותר על שהעיזו לנסות ואולי גם טעו בדרך, כי זה הרבה יותר קשה “לעשות” מלהימנע:להפסיק לנסות לקרוא, לכתוב רק מילים שמכירים, או להתייאש ולהרים ידיים בחשבון.

תזכירו לעצמכם ולילדים, שחשוב לעשות וזה בסדר לטעות, כי אם לא ננסה ולא נטעה- לא נצליח!!

“למה לטרוח בכלל? זה לא משנה כמה אתאמץ, אני גם ככה לא מצליח!” נשמע לכם מוכר?
כמאבחנת ומטפלת בלקויות למידה, שמאמינה שכל אחד באמת יכול להצליח, זה המשפט שהכי מפחיד אותי. ילד שחווה תסכול מתמשך בלימודים- מסיק שלא משנה כמה הוא יתאמץ- הוא לא יצליח. ולמה זה מפחיד? כי הוא מאבד את האמונה שלו בעצמו, ביכולת שלו להשפיע על המציאות, ביכולת שלו לפרוץ מחסומים ולהצליח. זליגמן (1975) קרא למצב הזה חוסר אונים נרכש, כשילד לומד שאין לו שליטה על הסיטואציה, הוא לומד לנהוג בחוסר אונים, אפילו כשיש לו את הכוח לשנות את המציאות.
אחרי שילדים חווים תסכולים רבים ומתמשכים, הם עלולים להגיע למצב שבו הם פשוט לא מוכנים לנסות, בשביל לא לחוות שוב את תחושת הכישלון הנוראה הזו. הם לא רק מאבדים את האמון בעצמם, אלא גם ביכולת שלנו, המבוגרים, הורים ואנשי מקצוע, לשנות את המצב. ואז גם הרבה יותר קשה להגיע לליבם ולרתום אותם לתהליך הטיפולי.
ילדים בעלי לקות למידה או הפרעת קשב וריכוז נמצאים בקבוצת סיכון לחוות קשיים אלו. אם אתם שומעים מילדכם אמירות מסוג זה, ורואים כי הילד מתמודד עם קשיים לימודיים מתמשכים, חווה תסכולים רבים ומפסיק להאמין ביכולות שלו- כדאי להתייחס לאמירות האלו בכובד ראש. אז מה לעשות? לבדוק האם באמת קשה לו ובמה קשה לו? האם הוא קיבל עזרה? האם העזרה תרמה לו? האם יש דרכים נוספות לעזור שעוד לא מוצו? כדאי להתייעץ עם צוות בית הספר (מחנכת, יועצת) ועם אנשי מקצוע בתחום ולפעול יחד לשיפור המצב הקיים.